Shameless – The Art of Disability

בערב יום שלישי ה- 11.11.2008 התקיים אירוע חגיגי וראשון מסוגו בנושא:
"אמנכות" – אמנות, נכות וחיבור שביניהן.
האירוע אורגן על ידי שגרירות קנדה ובשיתוף המרכז לחיים עצמאיים.

באירוע הוקרן הסרט: Shameless – The Art of Disability
העוסק בסצנת אמנות הנכים המתפתחת בקנדה.
הסרט הוקרן בנוכחות הבמאית בוני שר קליין,שלאחר שבץ הפכה לנכה ולפעילה בתנועת הנכים. 

לאחר הסרט התקיים פאנל בהנחיית נילי ברויאר, בו השתתפו:

• תמר בורר, רקדנית ואמנית יוצרת
• עדינה טל, מנהלת "נא לגעת" – קבוצת תיאטרון חרשים-עיוורים
• סולה שלי, יו"ר אס"י – קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל
• בוני שר קליין, במאית הסרט

תמלול האירוע:

ברכות:

ג'ון אלן, שגריר קנדה: ברוכים הבאים, לשגרירות קנדה. אני מברך אתכם. אשתי קלרה ואני שמחים לארח אתכם כאן. זהו אירוע מרגש עבורנו, ואנחנו משוכנעים שיהיה ערב מעניין. אנו ברי מזל שבוני באה מקנדה אלינו הערב, עם סיוע מועט מממשלת קנדה. היא יוצרת סרטים מוכשרת, ואקטיביסטית בענייני זכויות נכים. זו הגרסה הקצרה של הסרט, ואני משוכנע שתרצו לראות את הגרסה המלאה. הסרט יציג בפניכם את עולם הנכים בקנדה, זה סרט מעורר השראה ואתם בטוח תיהנו ממנו. אני מודה לדניאלה ברפמן ואני מודה לכם שהצטרפתם ומקווה שזוהי תחילתו של קשר ארוך בינינו.

דניאלה ברפמן-כהן, מנהלת המרכז לחיים עצמאיים: אני שמחה מאוד על ההזדמנות שנפלה בחלקי לפתוח ערב דיון בנושא הקרוב לליבי כל כך: אמנות. בתפקידי כמנהלת המרכז לחיים עצמאיים, אני נדרשת לפעילות פוליטית, הסברתית, נדרשת לפעול בתחום גיוס משאבים, להיפגש עם מקבלי החלטות במישור הפוליטי ועוד רבות המטלות שעל המרכז לחיים עצמאיים למלא..  

כמי שעוסקת בציור בעצמי אני מכירה את רגעי החסד בהם, בעת היצירה, קולח בנינו דיאלוג בלא קול, בלא מגע פיסי או תנועת הגוף. במקום הזה של חגיגת צבע וצורה אנחנו נפגשים בלא כל תנאים מוקדמים. אנו גוף אחד.

לפני  כחמש שנים החל המרכז להציע שירותי ייעוץ, ליווי ותמיכה של אנשים עם מגבלות בעמיתיהם לתמיכה בחיים עצמאיים של אנשים עם מגבלות בקהילה.  נכות, זכויות אדם, שיוויון זכויות, שיוויון הזדמנויות, דיכוי , כבוד עצמי, משמשים מושגי יסוד בשיח שלנו כאשר אנו, האנשים הנכים, מבקשים להביא לשינוי בתפיסות החברתיות הרווחות כלפי הנכות.

אך עד שלא נדע לדבר אותם גם  בשפת האמנות - לעולם הם ישארו כמושגים ארטילאיים במקצת, והניסיונות להמחיש את החוויה העומדת מאחוריהם  ילקו בחסר. זאת ועוד, כאשר האמן המדבר הוא נכה, תיוולד מן היצירה אמירה בעלת עוצמה מיוחדת.

תפיסה זו ליוותה את המרכז לחיים עצמאיים גם בעבר ביוזמות שונות כגון: פרוייקט "תיאטרון רחוב" בו דיברנו בכיכר העיר, בלב העיר ההומה, ירושלים, באמצעים תיאטרליים  על נושא הנגישות, או נכון יותר, על אי—הנגישות, במרחב הציבורי עבור אנשים עם מגבלות שונות.

יוזמה אחרת הייתה שיתוף בין פעילים נכים במרכז לבין סטודנטים לתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים אשר ניסו במשותף להביא לידי ביטוי קולות אחרים החיים בקרבם, ואשר בדרך כלל אינם באים לידי ביטוי ביום יום.

אומנות הנוצרת ע"י נכים יכולה בדרך האותנטית ביותר לשנות את תפיסת העולם האומרת כי הנכה הוא חולה והוא צריך להיות מטופל מחוץ לקהילה. היא יכולה להסיר את הגבולות בין בני האדם – כי הרי כולנו נכים במידה זו או אחרת, או לחילופין – כולנו לא נכים.

והחשוב ביותר – לכולנו יש זכות ליצור, לחיות.

ולסיום: הנושא הנדון הערב יהיה "אמנות נכים". אנו ננסה לנתח בכלים מדעיים-אינטלקטואלים תחום השייך לרובד של החוויה הרגשית.

בחרתי לסיים את דברי בקריאת קטע מתוך מחזה שכתב Neil Marcus    והוא נקרא:

ארץ נכות

"אם הייתה ארץ ששמה נכות
הייתי משם, הייתי חי את התרבות הנכה
אוכל אוכל נכה, עושה אהבה נכה ובוכה דמעות נכות,
מטפס על הרים נכים ומספר סיפורים נכים.

אם הייתה ארץ ששמה נכות,
הייתי אומר שיש לה מהגרים שבאים אליה
מהעבר הרחוק ביותר שהזמן זוכר

אם הייתה ארץ ששמה נכות,
אז אני אחד מאזרחיה.
באתי לשם בגיל שמונה, ניסיתי לעזוב,
עודדתי על ידי רופאים לעזוב.
ניסיתי לנתח את עצמי החוצה ממדינת נכות,
אך מצאתי את עצמי חי שם.

אם הייתה ארץ ששמה נכות
הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן שבאתי משם.
לעיתים קרובות אני רוצה לשכוח,
אהיה חייב לזכור... לזכור.

במסע חיי אני גורם לעצמי
לחוש בבית,
בארצי."

תודה רבה לשגריר, לבוני קליין, ולנילי ברויאר על הערב הזה.

בוני קליין: תודה דניאלה. שתינו קיבלנו השראה מאותו משורר. זה עולם קטן...

נהדר לראות קהל כה מגוון. אני רוצה להודות לשגריר קנדה ולאשתו, על כך שקפצו על ההזדמנות לחלוק את אומנות הנכות הקנדית שלנו עם ישראל. וידענו שיהיו לנו רעיונות לחלוק. לצוות השגרירות ולנילי ברויאר, אשר הביאה את כולכם לכאן. אני רוצה להציג את בעלי מייקל שתראו בסרט, בלעדיו לא הייתי מסוגלת לבוא לישראל. אני גאה מאד להיות קנדית הערב, להיות יהודיה ולהיות נכה.

אני חיה את הסיוטים של כולם. בגיל 46 פתאום נהייתי נכה, ומעולם לא חשבתי שאעשה שוב סרט. 18 שנים לאחר המקרה רציתי רק לחלוק את העולם שלמדתי להכיר, ואת החברים שהכרתי. עבורי החוויה של לחיות עם נכות, לא אכחיש את החלקים הקשים, אך מדובר בחוויה מרגשת ויצירתית. אני רוצה להציג את העולם החדש שלי לעולם הישן שלי. חמישה אמנים, אני וארבעה חברים נוספים, אשר שיתפנו פעולה בסרט שיציג את התחושה שלנו לגבי עצמנו. ניגשתי לעמותת הסרטים הקנדית, שמנוהלת על ידי ממשלת קנדה, והם הסתכלו על הרשימות שלהם, והיו סרטים רבים על נכים, אבל אף לא אחד שנעשה על ידי נכה. הסרטים על נכים זוכים באוסקר ומצליחים מאד. אך זוהי הזדמנות עבורנו להציג את עצמנו.

ניתן לראות את הסרט כמסיבת פיג'מות, חברים שמסתובבים ביחד ואתם מוזמנים להציץ. אנשים שהם בדרך כלל ביישנים. מקווה שתיהנו מהסרט ונדון בו אחר כך. אולי נשווה, ונראה מה רלוונטי לקהל ישראל. תודה.

הקרנת הסרט.

פאנל:

• מנחה: נילי ברויאר – המרכז לחיים עצמאיים
• תמר בורר – רקדנית ואמנית יוצרת
• עדינה טל, מנהלת "נא לגעת" – קבוצת תיאטרון חרשים עיוורים
• סולה שלי – יו"ר אסי – קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל
• בוני קליין – במאית הסרט

נילי ברויאר: אני נילי, מהמרכז לחיים עצמאים בירושלים.אני שמחה לפתוח את המחצית השנייה של הערב הזה. הפאנל נועד להעמיק את הדיון על אומנות ונכות. למושג Disability ARt אין תרגום מדויק בעברית. חברה שלי הציעה "אומנכות", שם שמשלב את שתי המילים 'אומנות' ו'נכות'. מלבד השאלה של השם, אני רואה באירוע זה נקודת פתיחה לדיון אידיאולוגי על אומנות נכות בישראל כתחום חדש ומהפכני. מלבד בוני, מצטרפות לפאנל שלוש נשים נוספות – ואציג אותן:

תמר בורר – רקדנית ואמנית יוצרת. היא הושפעה ממגוון שיטות תנועה ופיתחה שפת ריקוד ייחודית. אחרי תאונת דרכים היא המשיכה לרקוד וללמד בישראל ובעולם, עבודותיה זוכות להערכה רבה בישראל ובעולם.

עדינה טל – אשת תיאטרון שעסקה בבימוי, כתיבה ומשחק. היא מנהלת קבוצת תיאטרון עם משתתפים עיוורים וחרשים, שזוכה להכרה רבה בעולם.

סולה שלי – השתתפה בועידה האוטיסטית הבינ"ל והיא מהמקימים של אס"י - קהילת האוטיסטים בישראל.

תודה שהצטרפתן. במהלך הפאנל תישאלו שלוש שאלות שכל אחד תענה בתורה. אני מבקשת תשובות קצרות על מנת שנשאיר זמן לשאלות מהקהל. שאלה ראשונה – לאור הסרט ופעילותיכן, מהי "אומנות נכות" עבורכן?

תמר בורר: אני לא מכירה כל כך "אומנות נכות". אני מכירה אומנות, ואומנות כמהות היא אתגר, היא עושה שימוש במגבלות ככלי חיוני. השראה, פרובוקציה, וכל המילים הללו. אני לא מכירה "אומנות נכות"... אותגרתי לקבל את הגוף החדש שלי לפני שמונה עשרה שנים. כיום אני מעריכה ומקללת אותו בו זמנית. באתי לרגע הזה עם כלים רבים של עבודה עם הגוף, כיוון שאני רוקדת מאז ומעולם. אבא שלי אמר לי אחרי התאונה, "אוקי אז עכשיו תוכלי לנוח". ואני חשבתי מה פתאום, עכשיו אני צריכה לגלות ריקוד חדש. עם הגוף החדש, שקודם לכן הכרתי טוב כל כך. כל ריקוד חדש הוא תהליך חדש. הוא לידה מחדש.

הייתי סקרנית מאד לגלות מה הגוף החדש הזה יכול להראות לי, יכול לבטא. זה משהו מהחיים האישיים שלי. והסרט הזה הוא יפיפה, והוא נגע בי מאד. לא אכפת לי אם לאנשים יש בעיה בכרומוזום כזה או אחר, אבל אין לזה כל קשר עם אומנות. אומנות היא אומנות וכל אחד יכול ליצור אומנות. מצאתי את זה אתמול בשדה, זה גודל בישראל למרות שזה צריך מים רבים. מצאתי רק אחד כזה בקצה שדה, וזו אומנות עבורי, אם אני יכולה לראות מה יש בתוכו, את הסודות שלו. אני מאמינה שלכל אדם יש סודות בתוכו... ואין לזה כל קשר לנכות עבורי.

עדינה טל: אני מתחברת מאד למה שאמרת. אין לי רקע בנכות, והמפגש שלי עם אנשים עיוורים היה התאונה הטובה ביותר שקרתה לי. אנחנו משתתפים בקבוצת העיוורים כבר 9 שנים, פתחנו קבוצה ביפו, הופענו כמה פעמים, הצגנו את ההצגה הנוכחית 11. יש לנו קופי שופ, בית קפה, מלצרים, ויש לנו מסעדות שבה אנשים עיוורים מלווים אותך לחוויית אכילה מיוחדת. אני לא חושבת שיש "אומנות נכות", יש אומנות טובה או רעה, וכל השאר לא משנה. זהו האומץ להגיד – אנחנו עושים אומנות, ואנחנו לא כמו כל האנשים האחרים. אני אומרת שאנחנו לא רוצים להיות כמו הבימה, אבל כתיאטרון עיוורים אני רוצה שנהייה הטובים ביותר.

המטריה של "אומנות נכות" לא מעניינת אותי, ואני לא רואה את הקשר בין ... זה לא פוליטקלי קורקט אבל אומר זאת בכל זאת – אני לא רואה קשר בין קבוצת תיאטרון של אנשים עם פיגור שכלי, אנשים בלי רגליים, שלוש ידיים, עיוורים או חירשים, אני לא רואה קשר. אני רואה אם הם עושים עבודה טובה. אם אני רואה ציור טוב לא משנה אם הוא נעשה עם היד או עם הרגל. אם את רוקדת אבוא לראות אותך כיוון שאת מיוחדת, וכיוון שהריקוד שלך מעניין אותי. חלקי עימי, הראי לי אומנות טובה, ואני רוצה לראות את זה.

כשהתחלנו עם הקבוצה החרשת-עיוורת, אנשים באו מתוך חמלה, ואז הם הזדעזעו, וגילו שזה לא מעשה טוב שלהם, הם קיבלו את מתנת האומנות. וזהו האתגר האמיתי. אנחנו נוטים להתנשא, ולהבין שכל האנשים שווים אך שונים זה היופי של היצירה, והיכולת לבטא את עצמך כאמן, אך לעשות משהו באמת מיוחד.

יש לי חברים רבים שעושים סרטים, והם אומרים בואו נעשה משהו כמו סיינפלד. אך זה לא רלוונטי!! יש כוכב נולד, אנחנו חיים בעולם שמנסה לחקות כל הזמן. אם יש דבר כזה "אומנות נכות" זו אומנות המגוון, השוני.

סולה שלי: עבורי אומנות היא מה שעושה תרבות... יש לי חוב לשותף שלי אס"י שלימד אותי סוציולוגיה. תרבות היא יצירה של קהילה. אם יש קהילה נכה אז יש אומנות נכה כיוון שמדובר בתוצר של הקהילה. ותחושת הקהילה היא שהממה אותי בסרט, האנשים מעוררים אחד בשני השראה, הם יוצרים אומנות יחד, וחולקים אותה אחד עם השני.

לא כמו אדם שהוא כוכב בתוך ואקום, הם נמצאים יחד וחולקים את חייהם, הם באופן נכה נמצאים יחד. האומנות שהם יוצרים היא אומנות נכות. זה מה שזה.

אומנות היא ביטוי, או יצירה של מי שאתה. ואם אתה מרגיש שאתה ממדינת הנכות, אז במדינה הזו יש אומנות נכות. ואם שואלים אותי מהי אומנות פמיניסטית או אומנות ישראלית... אנשים רבים יאמרו אל תשאלי את זה – אומנות טובה היא אומנות טובה לא משנה מה מקורה... זה לא נכון. ישנן אומנויות שונות, ועל אף שכל אומן מבטא את הייחודיות שלו הוא עדיין מושפע מסביבתו. זה עניין של מודעות. אם אני חלק מהקהילה האומנותית, אז מה שאני הולכת לבטא יהיה אומנותי. אני גם צורכת את האומנות שלהם, וזה מה שהופך את האומנות הזו לכזו. גם אם מישהו מחוץ לקהילה יחשוב אחרת, זה לא משנה. אם זה נוצר באווירה של שייכות לקהילה, זה הופך להיות חלק מהכותרת הזו.

עדינה טל: אני מסכימה לחלוטין. אני חושבת שיש תרבות חרשת, וזה נהדר. ואני מאמינה בדברים שגדלים במקום ממנו באת. אני מסכימה לחלוטין. אבל לא כל תוצר תרבותי הוא אומנות, וזו האבחנה שרציתי לעשות.

בוני קליין: אני רוצה לומר, לאילו שהאנגלית היא שפתם השנייה זה היה מדהים. זו הסיבה שאני עושה סרטים – כדי לעורר שיחות מסוג זה. השאלה של מתן כותרות, היא מעניינת והיא מזכירה לי את השאלה של "גטו". המילה הזו בעלת קונוטציות אחרות, התייחסו כך לאומנות של נשים. באיגוד הסרטים הפמיניסטי היחיד שעבדתי בו, ותמיד עלתה השאלה למה אתם צריכים סטודיו נפרד, אם אתם טובים מספיק תצליחו בכל מקום. והיו נשים שהרגישו שהן לא מעוניינות בכותרת הזו. אני חושבת שהחופש צריך להיות בכל מקום. ישנו צורך של הקהילה שלנו לפתח את האסתטיקה והשפה של עצמה. האומנות הטובה תצמח. אך יש צורך ביצירת המרחב הזה ובמימונו על מנת שיוכל להתפתח ולפרוח.

נילי ברויאר: תודה. בהמשך למה שאמרת עדינה, ישנה השאלה של מי מחליט מהי אומנות טובה או רעה.

השאלה השנייה – (משתעלת) אני קצת חולה... אני מתנצלת – מה התפקיד של נכות ביצירת אומנות?

תמר בורר: אתגר.

עדינה טל: אני חושבת שזו דרך למצוא דרכים שונות לבטא את עצמך. ועבורי זה מסע. אני מתייחסת לקבוצה שלי קבוצת התיאטרון, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות כמו קבוצות אחרות, ולעבוד עם מי שאנחנו ואז האפשרויות לעשות משהו מיוחד גדלות. אני מסכימה איתכם שזו אומנות שצריכה מימון ופיתוח וסיוע. ואם היא מתפתחת יותר, ומקבלת זכויות יתר, והופכת לטובה יותר – אז הללויה.

סולה שלי: בשאלה ששאלת יש לך כבר הנחה שלנכות יש תפקיד ביצירת אומנות. אני לא מסכימה עם זה. מה שהאדם הולך לבטא זה מה שהוא. לבטא זה לא רק מה החיים שלך, אלא לעבוד עם מה שיש לך.

האיש בסרט, דייוויד, אמר שזה כלי שאני עובד איתו. אדם שנראה טוב עובד עם הפנים שלו ואני עובד עם הפנים שלי. אם מה שיש לך אינו נחשב נורמלי זה לא אומר שיש לזה תפקיד כללי באומנות אלא באומנות שאתה יוצר.

בנוי קליין: אני חושבת שלחיות עם נכות זו אומנות. צריך ללמוד לחיות באופן יצירתי להתגבר על מכשולים, למצוא הומור, לקבל מגוונים, ופתרון בעיות. אני חושבת שהנכות קשורה בהרבה תהליכים של יצירת אומנות.

נילי ברויאר: השאלה האחרונה לפאנל – האם אומנות יכולה להיות חלק מתהליך פוליטי לשינוי חברתי?

תמר בורר: אומנות היא פוליטית בהגדרתה. זה בהכרח פוליטי.

עדינה טל: אני מאמינה במהפכה, ואני חושבת שאומנות יכולה וצריכה לשנות את המציאות ואת החברה. אתה עובר תהליכים, ויוצא מעט שונה. כמו כל כביסה שעושים זה לא תמיד נקי, ישנם כתמים שנשארים. אבל אני מרגישה את זה כל פעם שאנשים באים ועוברים את התהליך של ההופעה. ואני חושבת שהמציאות יכולה וצריכה להשתנות באמצעות האומנות.

סולה שלי: מסכימה עם מה שנאמר. אין לי מה להוסיף.

בוני קליין: דיוויד בסרט אמר שיש שתי דרכים לעשות שינוי – אחת היא אלימות והשנייה היא הדימיון. אני חושבת שאומנות מפרה את הדימיון ומאפשרת לנו לדמיין עולם אחר, שעולם אחר אפשרי. ואני רוצה לציין שהאנשים בסרט אינם אנשים נכים טיפוסיים מבחינה כלכלית, חברתית, אינטלקטואלית וכו'. זו קבוצה מבורכת למדי של אנשים. ואנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מציגים את האפשרויות אם לכולם היתה גישה לאותם המשאבים, התמיכה המשפחתית, התמיכה הרפואית. זה מה שהדמיון יכול לעשות. לדמיין את העולם כפי שהיינו רוצים שיהיה.

נילי ברויאר: תודה. אני פותחת את הדיון לשאלות מהקהל.

עמי שפירא: אני תומך במה שנאמר בשולחן, אך יש לנו משימה נוספת לחנך את החברה. לפני כמה שנים הנכים ישבו בבית ולא השתתפו באומנות ולא יצרו. אם ליצור הכללה. אז זה בסדר שיש לנו קבוצות של אומנות נכות מיוחדות, אך אני רוצה לראות גם בתכניות כמו כוכב נולד אמנים נכים, ושהם לא יקבלו תמיכה מועטה בגלל הנכות שלהם, ושלא יקבלו זכויות יתר בגלל הנכות ובגלל שכולם מרחמים עליו. צריך להיות באופן טבעי שבהצגת תיאטרון המלט יהיה נכה מבלי שיהיה חלק מקבוצה נכה. אותו הדבר בסרט, שאדם נכה ימלא את תפקיד הבלש או כל דבר אחר. אני לא בטוח שכל הקהילה הנכה מאמינה בעצמה ובעלת כבוד עצמי ואמונה שהיא יכולה לעשות זאת.

סולה שלי: אני רוצה להעיר לגבי הדימיון. ככל שיותר סרטים נעשים על ידי נכים כך הקהילה הנכה תקבל יותר ביטחון עצמי וכבוד. השינוי הזה צריך לבוא מתוך הקהילה הנכה, כיוון שלא ניתן לעשות זאת מבחוץ.

מייקל קליין: אנשים שחורים בסרטים נהגו לשחק תפקידים סטריאוטיפים והיום הם משחקים כל תפקיד.

נילי ברויאר: בעבר, דמויות שחורות שוחקו על ידי אנשים לבנים.

דוברת: גם נשים לא נהגו לשחק על במה.

עמנואל שן: אומנות טובה הופכת את הנכות ללא רלוונטית. אם אנחנו חושבים על אמנים נכים, כמו ואן–גוך ואחרים, אנחנו נוטים לשכוח את הנכות וזוכרים את האומנות. האומנות יכולה לצאת מהגטו. כשאנחנו מתייחסים רק לקהילת הגטו מדובר באומנות מוגבלת,אך מחוץ לעולם זה האומנות מעניינת הרבה יותר והיא אחרת.

הערה שנייה נוגעת לסוגית הפיצוי. אנחנו מנסים לפצות את עצמנו באמצעות האומנות. כשאנחנו משכנעים זה הופך לאומנות טובה ואנחנו עוברים את הגבול. צריך להתייחס לנכות כקושי תפקודי וזהו. ואז אולי נסתכל באופן שונה על דברים.

נילי ברויאר: (משתעלת) מעניין, השיעול שלי, והנקודה שהעלית... אנחנו מדברים על נכות והשיעול הוא נכות כלשהי – חוסר של יכולת לדבר. ואני חושבת שזה משהו שהוא נתפס כ'לא נכון' אם נסתכל עליו דרך המבנה הזה של פאנל, שבו צריך לדבר בקצרה ובשטף, ללא הפסקות. אך אם נבנה מבנה אחר – נצא מהקופסא שאנחנו חושבים דרכה – וננסה לבנות מבנה אלטרנטיבי אחר ששיעול הוא חלק ממנו, כמו קרקס או משהו כזה, אנחנו יכולים לבנות אומנות, ומציאות אחרת. ומנקודת מבטי, נכות היא לא רק משהו שצריך להתמודד איתו או לפצות עליו. נכות היא השראה. אפשר לבנות משהו ממנה. זה הצד השני של הדברים שאמרת, עמנואל.

זהבה פדנס: אדבר בעברית. נקודת המוצא שלי מאד שונה. אני יוצאת מתוך הנחה, שאף אחד מאיתנו בעולם הזה הוא לא מושלם. ואני משערת שאין ויכוח על כך. וכל אחד עם הנמשים שלו. ואת השונות שלי אני לא יכולה להכניס לכיס, יש נכות שהיא נראית לעין ויש כזו שלא נראית. נקודת המוצא היא שאף אחד לא מושלם וכולם נכים. הקטגוריה הזו היא נגדנו, והיא לא נכונה באופן פילוסופי. אני חושבת שהחלוקה הזו של אומנות של נכים זה לא נכון. אומנות זו אומנות ואצלי בבית יש לוח שנה של אלו"ט, כי אני אוהבת את הציורים שלהם וזה לא קשור. וראיתי את המופע של תמר ונהניתי ממנו בלי שום קשר לשונות. ומה שקורה לי אני שוכחת שאני "נכה", במרכאות, ומי שדואג להזכיר לי זה אנשים מבחוץ. והנכות שלא דיברתי אנגלית זו נכות רצינית.

דניאלה ברפמן-כהן: כשאני מדברת על אומנות נכות, עבורי זה בעניין של מחאה. עבורי להיות אומנית נכה זה למחות על מצב בו אנשים עם נכות לא נכללים בחברה. והאומנות היא כלי עבורי להעביר את התחושה הזו, ולבטא את עצמי. יש אומנות של נשים ושל שחורים, אז יש אומנות של אנשים נכים, וניתן לקרוא לזה האומנות של המדוכאים.

נירה מוזר: חשבתי שהסרט נהדר. הייתי רוצה לשאול שאלה. זו שאלה קצת אידיוטית, אך תהיתי מה תהייה התשובה שלך. על מה הסרט?

בוני קליין: אולי נשמע את דעתך.

נירה מוזר: חשבתי שזה סרט נהדר על חברות. אבל מה את כתבת בתקציר?

בוני קליין: כתבתי שזו מסיבת פיג'מות. חברות. בנוסף, כתבנו שרצינו שאנשים יקנאו בנו קצת... לא רק לפזר סטריאוטיפים ולהפתיע אנשים, כפי שאולי עשינו, באהבה ובאמבטיית הבועות, כולנו גילינו דברים בינינו לבין עצמנו. אבל גם לגרום לאנשים קצת לקנא.. וזה קרה, אנשים אמרו לפעמים בהקרנות שהם מקנאים בקהילה שהם חשים, וזה שוב מגיע לענייני תרבות ודמיון, והעובדה שדרך האימייל הרגשנו חיבור, וידענו מה נוכל ליצור הערב על ידי חוויות משותפות.

דוברת: יש הבדל תרבותי מרומז בין הקהילה האומנותית לבין הקהילה הלא אומנותית. מה שמבדיל את האמן ממי שאינו אמן, הוא שהאמן מתנסה, והדבר מהווה אתגר לכל אמן, לקחת את החוויה ולתרגם אותה על מנת שזה יהיה נגיש לאחרים ומעורר בהם רגש.

נילי ברויאר: תודה. אני רוצה להגיד שאחד מהדברים שאקח מהסרט שראינו הוא "אומנות הזבל". זה קונספט טוב בעיני לסיים איתו את הערב. תודה רבה. לצערי לא נוכל להמשיך ולהרחיב, אך הייתה זו התחלה טובה. אני מקווה שהרעיונות ימשיכו להדהד באומנות הישראלית ובפעילות החברתית בישראל. תודה לשגריר, תודה רבה לבוני. תמר, עדינה וסולה תודה רבה לכן. כולן נשים בפאנל שזה דבר מעניין. לילה טוב ולהתראות. תודה שבאתם.